ערב קפוא בחוץ. המקום: חור בשולי השרון ובסמיכות לשטחים. לצערנו, הגענו בשעת המרעה של עדרי הילדים מישובי האזור שהתעקשו להתנחל באחו בו בחרנו לאכול.
כרגיל במקומות מסוג זה, הפסקול נע בין חרפה לבושה לאסון הומניטרי אודיו-אקולוגי. הוסיפו ל"תבשיל" את המיית ילדי האזור (שילוב בין עדר כבשים זועם לגן ילדים, דקה אחרי מנת יתר של שוקולד), ואת העובדה שעובדי המסעדה לא חסכו במאמצים כדי להתעלם מתחינותיי להפעיל את החימום לפני שמערכת העיכול שלי תתנוון מהקור המקפיא במקום – וקיבלתם מושג לגבי האווירה בה בחרנו לאכול…
אני בחרתי בחציל בטחינה (טעים), ובקלמרי ממולאים בשרימפס (מנה יצירתית מבחינה ויזואלית, אבל הגרסה הקודמת הממולאת באורז היתה עדיפה בהרבה על השרימפסים שהוצאו מהמקפיא). הוא הזמין רדיאטורי פרימוורה (או "סתם פסטה בסתם רוטב עגבניות" – עם טעם של סתם פסטה בסתם רוטב עגבניות). קינחנו בטארט-טאטן טעים, חמאתי, ומעט מתוק מדי. בקיצור, מכל הארוחה נזכור לטובה בעיקר את הלחם.
נחזור? כשהאוכל ישתפר וכשילדי האזור יהיו עסוקים בדברים אחרים…
תגובות אחרונות