לקול מחאות ההמון, החלטנו לבצע שינוי דרסטי ולא ללכת לאכול בת"א, וגם לא לאכול אוכל ממחוזות האיחוד האירופי.
לפני ששמנו פעמינו למחוזות הצ'יקן טיקה, מצאנו את עצמו תקועים, כל אחד מאיתנו, בשיחת טלפון מעיקה משל עצמו, מה שגרם למפלס הרעב שלנו להרקיע שחקים.
אני, נטולת המושג בענייני קארי ושות', הסתמכתי על ניסיונו המבוזבז במסעדות הודיות ברחבי הממלכה הבריטית, ועל כן פתחנו בסמוסה כבש (בשבילי כמובן), וסמוסה ירקות (נו תנחשו…), יחד עם בג'יה בצל (טבעות בצל למתקדמים). היה טעים וממלא.
למנה העיקרית הוא הזמין בשבילי צלעות כבש צלויות על גחלים (לא שהוא זוכר מה הטעם שלהן), ואפילו (ואל תגלו לו) נהניתי מהן וחיסלתי כמעט את הכל. הוא הזמין אורז ירקות ביריאני משובח, ואכל שלושה ביסים ממנו (בעיקר כי המנות הראשונות היו משביעות במיוחד).
לצד המנות העיקריות הזמנו נאן (סופר-פיתה הודית) ממולא בבצל, ואכלנו ממנו בערך ביס ורבע (כמויות האוכל המוגשות לשולחן במסעדה זו הן עצומות).
האוכל היה מוצלח. אפילו מאוד מוצלח. לגבי המוסיקה… זה התחיל בסדר (הישג עצום למדינת ישראל) במוסיקה הודית קלאסית, ולאט לאט, ככל שהתקדמו המנות, מצאנו את עצמנו במסיבת בנגרה (סופר-דיסקו הודי) מעיקה, על גבול המעיקה מאוד. לאור תחינתי, הסכימה לובשת הוילון (גם פה יש כאלה) להרגיע את הדי.ג'יי…
שיא הערב מבחינתי היה גלידת מי ורדים מעוטרת בשערות קדאיף. שמיימית במיוחד.
אז נכון, אוכל הודי הוא לא טרנדי במיוחד בישראל בשנים האחרונות, ונכון – טנדורי היא לא המסעדה ההודית הטובה בעולם (ממש לא), אבל לעומת המבחר העלוב של מסעדות הודיות בישראל, היא עדיין שומרת על מעמדה, ובהחלט יכולה לתת מענה גם לרעבים כמונו.
נחזור? כשנהיה רעבים.
תגובות אחרונות