ביום אביבי, במיקום פנטסטי המשלב היגיינה קיצונית, שקט פסטורלי וריח הדרים (או בתרגום חופשי: ביום קיץ מסריח, במיקום מחריד, המשלב זוהמה יוצאת דופן, רעש בלתי נסבל, קוקטייל סירחון המורכב מאדי צבע לרכב, עשן אגזוזים, אבק אתרי בניה ועוד מנפלאות הסחי האנושי) גררנו רגליים לכיוון המקום הסביר היחידי באזור שאמור להגיש משהו שדומה למשהו שאפשר לקרוא לו "אוכל".
מדובר במסעדת פועלים שהתחפשה למפעל פסטה שהתחפש למסעדת פועלים. הפסטות מסגנון עדות ה"טרי-קפוא" (או בעברית: הכנו פסטה טריה והחלטנו לתקוע אותה בפריזר), דומות בטעמן לפסטות יבשות (מה שלא ממש מסביר למה מלכתחילה עשו אותן טריות). הרטבים מורכבים בעיקר משום שמחפה לחלוטין על כל שאר מרכיביהם (למי שמכיר את הציטוט: "אם זה קפה תביאו לנו תה, אם זה תה – קפה").
ובכל זאת, פעם בחודש לפחות, מפאת אילוצי מיקום, והיות שמקום זה הוא מסעדת כוכבים במישלין לעומת מבחר החרפות התזונתיות שבאזור, אנו מגיעים לארוחת צהריים קצרה ככל האפשר.
בואו נדבר על החוויה (על האוכל אין יותר מדי מה לומר): שולחנות וכסאות פלסטיק שברחו מפיקניק כושל ב-1983 מלווים ב"תחתיות" נייר מ-1989, כשברקע מתנגנת באופן קבוע תחנת רדיו הזויה שנדמה שברחה מארכיונו הפרטי של טוני פיין ו/או אילן בן שחר (סנדרה, א-הא, קג'גוגו, מועדון תרבות, ועוד ממיטב האשפה המוסיקלית של שנות השמונים).
אבל, למרות הכל, יש סיבה לחזור. במקום עובדת/עבדה מלצרית מקסימה, שבאמת, אבל באמת, דואגת לרווחת הסועדים. אין לנו מושג איך קוראים לה (המצאנו לה כמה שמות חמודים), אבל אנחנו מרגישים בחסרונה בכל פעם שהיא אינה על המשמר כשאנחנו מגיעים.
יש הרבה מלצריות בהרבה מקומות נחשבים שרק מחכות שיגיע המלהק ויגאל אותן מדירת החדר הסטודנטיאלית באלנבי. המלצרית החמודה שלנו (לא נחלוק איתכם את השמות שהמצאנו לה) היא התגלית הפוטנציאלית האמיתית, ואנו קוראים מעל במה זו, ותחת כל עץ רענן לכל מלהקי הסרטים והסדרות, מכל גופי השידור, הזכיינים והתחנות הפיראטיות בארץ ובגולה, לעלות לרגל, לאכול פסטה גרועה עם שמות מגוחכים כמו קז'רצ'י, לבהות במלצריתנו בשקיקה, ולהבין שמדובר בדמות הגדולה הבאה מסרטו הגנוז של פדרו אלמדובר.
נחזור? פעם בחודש, ולו כדי לראות את פנלופה קרוז המקומית.
* * *
עדכון מיוחד: מאז כתיבת פוסט זה נעלמה פנלופה שלנו ובמקומה הגיחה עלמת חמודות אסרטיבית יתר על המידה… אנו שולחים פנייה נרגשת לאחראים במקום: החזירו לנו את פנלופה! החוויה האלמודוברית אינה שלמה בלעדיה…
מסופר בחן וטעם. אני וביתי קבענו שכשתצא שבת והיא תצא ממיטת חולייה, מה שיבוא קודם, נלך.
הידד! עוד מישהו המוכן לשים נפשו ובטנו בכפו ולחקור את צפונות הביזאר! אנתרופולוגיה אינה רק מדע, אלא גם ספורט אקסטרים!
בשם מועדון הספורט, חברי הדירקטוריון (שניהם!), צוות העובדים (אותם השניים) וחיות המחמד (הנמלה חסיה ואלכסנדר היתוש) ברצוננו להודות לך על התעוזה, לאחל החלמה למשפחה ולדרוש ממך עדכון מהשוחות (האזור באמת מלא חול) ומהקו הראשון (או מקו האוטובוס הביתה – מה שבא קודם): האם פנלופה אלמודובר חזרה? האם האוכל היה "נפלא" כתמיד? האם המוסיקה המופלאה עדיין מנגנת בחדווה? האם הבאתן אטמי אזניים? אם לא, האם הבנתן למה צריך שם אטמי אזניים?
מחכים לשמוע ממך – ובינתיים, נהנים לקרוא את הבלוג שלך…
ההוא ואני (שממשיכים לאכול – עדכונים בקרוב…)
עודנה מרותקת למיטה, והרופאים אין בפיהם דבר. מי ישמע?
מקווים שההחלמה תהייה מהירה ושלמה…
הוא, אני, חסיה ואלכסנדר