חומוס פינתי, בני ברק

בחוץ נושבות רוחות של יצירתיות, ובפנים רוחות של מציאות הזויה.

הבטן מקרקרת, המיקום לא סובל מיוקרתיות יתר, הרעב גואה, הזמן קצר והמלאכה מרובה. כאן נכנס לתמונה סמי (שם בדוי, כמובן. יש הסוברים שלמעשה בכניסתנו ל"מסעדה" זו עברנו ליקום המקביל של סמי, מלך הנונסנס המלצרי). מדובר במקום המוכר לחלקכם מסניפים אחרים ברחבי הארץ – חומוס לא רע, אוכל סביר ובסיסי, ופתרון מהיר, קל נוח וזול לקרקורים הנ"ל.

בסניף ספציפי זה, מהווה סמי את מוקד המשיכה האמיתי. הרבה מעבר לאוכל. הרבה מעבר לשתיה – מדובר בשירה צרופה לאוזניים ומזור לנשמה.

מעשה שהיה כך היה: רעבנו, נכנסנו לראשונה אי פעם, ושם, ללא כל הכנה מוקדמת, התחילה ההרעשה הוורבלית המרהיבה ביותר בה נתקלנו מאז שאנחנו מבזבזים לכם את הזמן:

סמי: "איפה הייתם? כמה זמן לא באת? התגעגעתי אליך!!!"

הוא: (לוחש לי, המום לחלוטין) "מי זה? מה הוא רוצה ממני?"

סמי: (ממשיך) "מה תרצה לאכול נסיך שלי?"

הוא – על סף עילפון…

(כשביקשתי, בניגוד לתפריט, חומוס עם פטריות כתוספת למנה העיקרית…)

סמי: "חומוס-פטריות? אני אעלים עין!"

במקביל לפעולה זו גרש סמי את המלצר השני משולחננו כשהוא פולט לעברו: "אני מלצר ראשי ואתה זוטר. זוז מפה!"

כשהזמנו קולה, המשיך סמי במלאכת הקודש, ושאל: "כוסות, קשים, זה אנחנו?"

כשנענה בשלילה, הוסיף: "ראש שקט, ראש שקט…"

בשלב זה התחלנו לאכול בשקט מפתיע.

ואז הגיע הקידום: "הנה החומוס שלך, מלך שלי!"

וגם אני זכיתי לדברי חיבה. עוד בדרכו לשולחן פלט: "אני בא, נסיכה!", מסר את החומוס באבירות השמורה לרוזנים אוסטרו-הונגרים, ואמר, מלא פאתוס: "לוּלי, קחי את זה מַמַה!"

לאחר שאכלנו, הגיע השלב הבא בשדרוג המשפחתי. ביחד עם החשבון הגיעה הצהרת בלפור: "תבדוק אותי, אבא" (הוא: אני ממש מקווה שאמא שלו זוכרת אותי לטובה…).

הפרידה המשפחתית הנרגשת נחתמה במילים: "חג שמח מותק!" (וזה לא היה חג), וגם "ממי, להתראות!"

לסיכום, אם אתם בסביבת קניון איילון ובא לכם חומוס, או סתם אתנחתא קומית, לכו לשם. הוא כבר ימצא אתכם…