אם הוא היה יודע שהמקום נמצא בקניון פתוח (המלווה בעמודים דוחים באופן חריג) לא היה סיכוי שהיה דורש "גלידה עכשיו".
הבטחתי לו חוויה (הוא: "לא אמרת איזה חוויה"), וקיימתי.
מדובר ב"מיזם" משונה קמעה, שבו ילדות מתלהבות מצליפות ללא רחמים בגלידה. חובטות בה באמצעות שפכטלים לקול יללות לא ברורות (שאמורות לעודד אותן לחבוט עוד יותר בגלידה המסכנה), המתעצמות בכל פעם שמישהו נותן להן טיפ, תוך שהן תוקעות לתוכה מיני מתיקה (שלושת אלפים קלוריות ומעלה לפריט) ממחוזות הסוכריה, הבמבה, הקינדר, וכל זוועה מתוקה אחרת. על ידי כך "משודרגת" הגלידה מהישג קלורי בן ארבע ספרות, למחוזות המיליון משמידי השיניים…
הטראומה ניכרה בפניו כשהמתלהבת הראשית רשפה: "אתה מוכן לאיגלו שלך?". הושבתי אותו בצד וניסיתי לעודד אותו באמצעות גלידת אגוזי לוז לתוכה הומס "פררו רושה" (המושג "מנה קטנה" באיגלו הנ"ל דומה יותר לאיגלו רב-מפלסי מאשר לדגימת גלידה חבוטה). בשל הטראומה והלם הסוכר, הוא ישב לו בפינה, בהה בפנומן האנתרופולוגי (בסגנון עדות הילדים הצרחניים) וחיכה שאבוא להציל אותו, כשאני אוחזת בידי איגלו שוקולד לבן, לתוכו נחבטו ערמות מרשמלו.
לא נכביר מילים בעניין המחקר האנתרופולוגי – רק נאמר שאם אתם לא הורים לילדים בחופשה, ממש אין לכם מה לעשות שם (גם אם אתם כן, תחשבו פעמיים).
ראוי לציין, שלמרות פוטנציאל המפגע, ויללות החובטות והקייטנים, הגלידה בהחלט סבירה ומעלה.
נחזור? רק אם הוא יתחנן.
תגובות אחרונות