סושי סמבה, רמת החייל, ת"א

מרוממי נפש, לאחר יום יצירתי ופורה במיוחד, החלטנו לשים פעמינו בכפינו וללכת לאחת המסעדות היותר בעייתיות בישראל.

למה בעייתיות? מדובר במפגע תאורה בשעות הערב, המלווה במוסיקה שהמילה "מחרידה" עושה איתה חסד, שיחד עם המוני ה"היומתיםלהיות" משתלבים לכדי אירוע מוחי מתקדם ו/או התקף אפילפטי מיזנטרופי.

לשמחתנו, הגענו למסעדה בשעות שבהן נציגי המגזר הנ"ל עסוקים בעבודות הצווארון הכחול שלהם, ולמעט שתי נציגות זוטרות המסעדה היתה כולה שלנו.
לפני שנדבר על האוכל, בואו נדבר על השירות. היית מצפה שבשעה שבה יש ארבעה סועדים במסעדה (שני בני אדם פחות ממספר העובדים באזור ההגשה), לא יטעו נותני השירות בכל מנה מוזמנת. למרות חיוכיהם והתנצלויותיהם המרובות, אי אפשר לקבל מקבץ כזה של טעויות כשהמסעדה ריקה.

ולגבי האוכל, כשהגיעו המנות הנכונות בסופו של דבר, הן היו מצוינות: אני אכלתי סלט קלמרי חם (עם אספרגוס, עגבניות שרי ופטריות) וטרדיטוס טונה (מעין סשימי עם רוטב) שהיו שניהם משובבי נפש. הוא אכל ירקות בטמפורה שהגיעו עם רוטב מוצלח, ואנטיקוצ'יוס (שיפודים) ירקות צ'ימיצ'ורי טעוני שיפור (גם הירקות ובמיוחד הרוטב). אני שתיתי גם ענביטו (ענבים כתושים עם נענע ומיץ לימון טרי) ללא אלכוהול שהיה נחמד מאוד.

קינחנו ב-Arroz Con Leche, או בעברית קציפת חלב ואורז, מעל גלידה, קוביות קפואות של מנגו ואפרסקים וג'לי סאקה. קינוח מבולגן, וקצת מוגזם (בשביל מה פצפוצי השוקולד המיותרים האלו?), אבל עם מרקם כיפי.

נחזור? לא בשעות העומס, ורצוי גם בהפסקת חשמל.

קוצ'ינה תמר, ת"א

בערב מקסים נטשנו את הומפרט (או בעברית: האוטו שלו) ולקחנו את ערימת הפח היפנית והלבנבנה (או בעברית: האוטו שלי) לאזור המסגר "הרומנטי" לערב שקט – רק שלנו.

המסעדה המקסימה היתה די ריקה (לשמחתנו) והשירות אסרטיבי (לא מוכנים להתחייב שזה יקרה בערב בו המסעדה מלאה). למרות השולחן המעיק איתו חלקנו את החדר בקומה השנייה (כמה שטויות יכולים שלושה אנשים לומר?), והמוסיקה המנג'סת, מצאנו לנו פינה נעימה (ויש במסעדה כמה כאלה).

למנה ראשונה חלקנו אנטיפסטי מינימליסטי אך טעים (מלון מרענן, פלפלים, פטריות, פרשוטו וכו') ולחם מאוד "בסיסי" המלווה ברוטב איולי מוצלח וחמאה סבירה.

למנה העיקרית הזמנתי פסטה עם קלמרי. הפסטה היתה מעולה, והם הצליחו להפתיע עם קלמרי טרי שלא בעונה. הוא התעמר במלצרית (כרגיל) ודרש שימציאו לו מנה חדשה ("פסטה עם פטריות, איזה שבא לכם"), ואפילו היה מרוצה ממנה. ראויה לציון ההקפדה על פסטה טריה, מתוצרת מקומית, שאינה עבה מדי, וטעימה יותר מהצפוי.

לקינוח, כמה מפתיע, חלקנו משהו שדומה לטארט-טאטן. הקינוח היה נחמד מאוד (לא יותר). החשבון, אגב, היה סביר, ולאחר ששותפינו המעיקים לחדר פרשו לעיסוקיהם, בכלל נהנינו יותר.

נחזור? כן. אנחנו אוהבים פסטות כאלה.