עיר ארורה הירושלים הזאת. אפילו ה-GPS בגרסתו החדשה ביותר הלך לאיבוד. הגעתי מורעבת והוא כבר היה שם עסוק בשיחה נוקבת עם הענק המזוקן.
לקול יללות ה"אוכל, עכשיו, בבקשה, אני מתה…" נעתרה המלצרית המקסימה לובשת הווילון המנצנץ (הוא: "זה בסדר, אני אקנה לך כזו שמלה"), והפגיזה אותנו במגש בגודל בלתי נתפס מלא במזטים חריפים במידה זו או אחרת ("זה רק פיקנטי", אמרה הווילון), אך טעימים ללא יוצא מן הכלל.
אחרי שנרגענו (קנקן סנגריה עושה לי את זה) הזמין הענק "סופגניית ציפור", או כמו שהם קוראים לזה "פסטיה פסיה" ביחד עם "מאחיה" מצוינת (ערק התאנים והאניס המרוקני), ואנחנו חלקנו חטיפי בריואט (או בעברית, פסטלים) מלאים בירקות וטעימים באופן חריג (אך לא מפתיע – אנחנו אוכלים כאן הרבה).
למנות העיקריות הזמנתי קוסקוס הרי האטלס משובח במיוחד ומספיק לשלושה, הוא הזמין קוסקוס צמחוני (מספיק לשבעה), והענק הזמין טאג'ין טלה בתאנים (חבל שלא הזמנו שניים… טעים במיוחד!).
מסוחררים מהאוכל, המאחיה והסנגריה ביקשנו לקנח עם "הפיצה המתוקה ההיא עם החלב", או כמו שמתעקשים לקרוא לה במסעדה "מעדן הטובקל" (טוקבק!).
לצד הטוקבק המתוק התעקשה המלצרית להשפריץ עלינו תה ירוק מהקומה שנייה (שאין, אגב, במסעדה) אל תוך כוסיות צ'ייסר שהתחפשו לכוסות תה. התה היה טעים כרגיל, לאו דווקא בשל מופע המתזים המלצרי…
הטוקבק לא שרד יותר מכוס תה אחת, ועורר געגועים עזים כבר מהביס האחרון.
נחזור? לא רק בגלל הטוקבק, למרות המיקום המטופש והבלתי אפשרי ולמרות המחיר הבלתי ידידותי בעליל – אלא בגלל שזו ללא ספק אחת המסעדות הטובות בישראל.
תגובות אחרונות